🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת אמור ישנו ציווי מיוחד, שאינו מופיע בשום קורבן אחר: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ". התורה מדגישה שקורבן התודה חייב להיות מובא "לרצונכם" — מילה שנושאת בתוכה שתי משמעויות, וכל אחת מהן מלמדת יסוד נפרד ומשלים בעבודת ההודיה.
מפרש רש"י את המילה "לרצנכם" בשני אופנים. פירוש ראשון: "רצון" במשמעות של רצינות. אמנם כל קורבן טומן בתוכו משמעות של התקרבות לה', ואדם המקריב קורבן שם לב למה שהוא עושה — אך בקורבן תודה יש ציווי מיוחד בנוסף: שתהיה כאן תוספת רצון, במשמעות של רצינות. אדם שבא להגיד תודה, שמביא קורבן תודה, צריך להתבונן באמת: אילו דברים נתן לו הקדוש ברוך הוא, כמה תודות הוא חייב לו על כל החסדים שעשה עמו מיום היוולדו. זו המשמעות של "לרצונכם תזבחו" — לומר את התודה ביישוב הדעת, בריכוז, בהבנה עמוקה על מה בעצם אומרים תודה.
איך מגיעים לרצינות הזו הלכה למעשה? אפשר, למשל, לחשוב על הנשימה עצמה שהקדוש ברוך הוא נותן ברגע שבו אומרים "תודה" — שהרי בלעדי אותה נשימה פשוטה, לא היינו יכולים כלל לומר את התודה. לחשוב על כך, אפילו לרגע, הופך את ה"תודה" ממילה שגרתית להצהרה רצינית ומודעת.
ובסייעתא דשמיא אפשר להוסיף ביאור נוסף למילה "לרצונכם": במילה "רצון" יש גם משמעות של ריצה — לרוץ. כשקורה לאדם משהו לא נוח, לא נעים, תקלה כלשהי — ההתבוננות הראשונה, הפשוטה, הטבעית, היא "אוף, למה זה קרה לי? כל כך חבל!" האדם נכנס לעצבות. במבט ראשון, טבעו של האדם לראות את הדברים באור שלילי. אך כאן צריך האדם להתחכם: אם רוצה להגיע למעלה הגדולה של "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה", ולהודות לקדוש ברוך הוא גם על הדבר שקרה, מפני שהוא יודע שהכול לטובה — צריך "ריצה": לרוץ ולברוח מן המחשבה הראשונית הפשוטה, "חבל שקרה לי כך", ולעבור מהר ישר למחשבה אחרת לגמרי: "רבונו של עולם, קרה לי כך וכך, ואני ישר אומר תודה — תודה על מה שעשית לי, כי אני יודע שהכול, הכול לי לטובה".
למה צריך דווקא "ריצה", מהירות? כי טבע האדם שהמחשבות הראשונות והפשוטות הן להתלונן ולהתאונן, וזה מביא את האדם להמשיך ולהיות עצוב — כי קשה לצאת ממחשבות ראשוניות שכבר השתרשו. אבל אם אדם רץ מיד, ומבטל בדעתו את המחשבות האלה, וחושב מיד מחשבות טובות, מחשבות הודיה — "ריבונו של עולם, אני יודע שהכול לטובה, ואני מודה לך גם על זה" — הצליח.
בזה אדם הופך על עצמו למעשה את מידת הדין למידת החסד. הוא אינו מראה שהוא נכנס לעצבות, אלא רואה את הדברים באור הנכון — ובאותה מידה מודדים לו: גם משמים רואים אותו באור הנכון, כמי שלא ניזוק ממה שקרה, כאילו באמת המשיך להיות שמח. שתי הוראות למדנו כאן, אם כן, מהמילה "לרצונכם": ראשית — לומר תודה מתוך רצינות, לא מתוך הרגל שגרתי; ושנית — לרוץ ולהריץ את המחשבה הראשונית שקוראת לכליון וצער, אל עבר מחשבה אחרת, מחשבת הודיה. איזה דבר נפלא, ואיזו תועלת ושמחה זה מביא לאדם בחייו!